סבטלנה לוקש מעלה בציוריה את טוהר הצורות האסתטיות , הצלילות הצבעונית וההרמוניה הקומפוזיציונית.
כתמי צבע המים הצלולים והשקופים אינם מתיימרים להעתיק את הטבע, אלא לתת לו פרוש סטרוקטורלי ואמוציונלי חדש ועצמאי.
המבחן העיקרי בתהליך היצירתי אצל לוקש הוא ביכולת העיצוב של מערכות צבעוניות
עשירות. קיימת כאן ההבחנה בצורך לוותר לעתים על הפקה צבעונית מרבית ועל גוונים מסוימים כדי להתמקד בסולם צבעוני מצומצם יותר, אך מובחר. הצבעוניות הדומיננטית נעה בין הגוונים הירוקים-כחולים והכתומים-צהובים וחומים. העושר הצבעוני הוא תוצאה של הפקת טונים עשירים מאותו גוון וצירופם לטונים משלימים. ההרמוניה מושגת באמצעות מערכות מורכבות של צבעים מנוגדים ומשלימים. סבטלנה לוקש משיגה פיוטיות מוזיקלית רבת ביטוי וכך היא יוצרת אוירה הומנית נשגבה. הנחות המכחול האינטנסיביות, שלעתים הן רכות ולעתים חזקות ואנרגטיות, מעצבות את ציורי הדומם ואת ציורי הנוף. האחרונים מרתקים באופיים הספונטני. הנפות המכחול הן מהירות וקצובות על מנת להספיק ללכוד את דימויי הנוף בטרם חלפו על פניה. המראה הצבעוני אף הוא משתנה בהתאם לשינויי האור והצל בשעות היום השונות, שינויי מזג האוויר והאווירה הרגשית. המתבונן בציורים מבחין בנקל בשליטתה הוירטואוזית של סבטלנה לוקש ברישום, במיומנות התאמת הגוונים וברגישות לניואנסים שונים. הקלילות האוורירית הבולטת בציוריה של לוקש מעידה על אופייה הלירי-פיוטי של יצירתה. אולם כמשקל נגדי קיימים בהם גם יסודות דרמטיים הבאים לידי ביטוי במשטחים רוגשים וגועשים של שפה קומפוזיציונית ייחודית. אלה מאפשרים את יצירת הסינתזה בין משמעויות וערכים אסתטיים שונים. ציוריה של סבטלנה לוקש הן במות עם זירות של מפגש סימולטני בין מספר גישות באמנות המודרנית, כשכל אחת ניזונה מחברתה. המבט של סבטלנה לוקש אל העולם ועל היצירה הוא דו-כיווני: מבט אינטימי לפרטים הפועלים על החושים, הריגושים והמחשבות מחד ומבט סביבתי כולל ומרוחק מאידך. הנושאים המועדפים עליה קשורים לנוף, לטבע ולטבע הדומם. הנופים האהובים, מלבד המרחבים הפתוחים והמיוערים, הם מרחבי המים- הים על סירות הדייג , המפרצים והנמלים. האהבה לנופי ים אלה ניטעה בנפשה של סבטלנה לוקש בעודה ילדה שצפתה בסירת אביה. העדפה זו נובעת גם בשל קירבת הצבעוניות המרצדת על פני המים למדיה המועדפת של לוקש: צבעי המים- האקוורל. הספינות והסירות עצן מקבלות חיות של סיפור אנושי מעצם היותם כלי שיט היוצאים למסע אל הבלתי נודע- הבטחה ותקווה הים נתפס במסורות תרבות שונות כמקור החיים ואף כמטרתם. הוא מפעים תמיד את דמיונו של האדם ומעצים את הבעתו באמנות, בשירה, בספרות ובמיתולוגיה. בשעת סערה הוא מייצג את הרגשות הגועשים ובשעת רוגע הוא משרה שלווה. לחזור אל הים פירושו לחזור אל האם, שהיא המפגש האנלוגי בין חיים למוות. הים, אכן, מופיע בציורים עם מראה משתנה: מראה של מרחב גדול עם עוצמה אפקטיבית ומראה של קיר שטוח שעליו ניצבים ותלויים משחקי אורות וגוונים. בהיבט החיובי שלו מייצג הים את שאיפת האדם לאינסוף ובהיבט השלילי הוא נתפס כקברו. שורות על יחסי אדם-ים נכתבו על ידי המשורר הצרפתי שארל בודלר 1867-1821
((Charles Baudelaire:"האדם והים"
"איש חופש, לעולם לים תרחש חבה!
הים הוא מראתך: אתה מביט בנפש,
בפרישת העד של משברי הלטש-
רוחך אינה תהום פחות רבה.

כמוהו, גם אתה צולל אל חיק דמותך:
חושיך תחבק, ואף לבך- כמותו-
לא-פעם יתבדר בעצם המיתו,
לקול קינה פראית, שאין לה מנוחה.

חשוכים שניכם, צופני תעלומות:
ממד למצולתך, איש חפש, אין לשים-
ומי ידע, הו ים, שפעיך הכמוסים;
קנאים כל-כך לנצור חידות סתומות.
ועם זאת, ביניכם, זה נצח-נצחים,
נטשת מלחמה קשה, ללא רחם:
למות, לשפיכות דמים אהבתכם,
הו מתאבקי עולם, אחים משולחים!"

[שארל בודלר, "האדם והים" מתוך פרחי הרע,
תרגם מצרפתית: דורי מנור.]

כמו במראות הים כך גם במרבית הציורים נוצר קשר סימביוטי בין האמן והנושא המצוייר. אכן, סבטלנה לוקש מציירת מתוך התבוננות ישירה ויוצרת אמפטיה מיידית עם המראה הנצפה.
ההיבט האידיאי בא לחזק את המשמעות הכוללת של הציורים תוך היצמדות לחוקיות האמנותית הנלווית. חוקיות זו משאירה תחומים חופשיים ליצירת אסוציאציות עם תמטיקה המוענקת על ידי הצופה עצמו.
ציורי הנוף כמו הדומם הם, למעשה, מראות שנצפו בהקשר האנושי שלהם. סוקרטס (Socrates) ביצירתו פדרוס (Phaedrus) לאפלטון הביע דעתו בהקשר כזה במילותיו:
“Fields and trees teach me nothing but the people in a city do” [Socrates, Plato’s Phaedrus, sec. 230.]
ביצירותיה של לוקש קיימת השתקפות של הלכי רוח, של תחושות ושל התרגשות רגעית שאחזה בה בשעה שצפתה בהם וציירה אותם. הרפרטואר של ציורי הנוף נקשר ביסודו אל הטבע ובו מאות נופים מן העולם ונופי הארץ ממרחבי הנגב, הגליל, העמקים ומראות כפר רוויים בחורש, בצמחייה ובגינות נוי. דמויות אנוש מככבים לעתים כחלק מהנוף או הסביבה. בנופים העירוניים בולטות במיוחד הסימטאות של יפו, של צפת ושל ירושלים. סבטלנה לוקש רואה בכל מראות הנוף את התממשות חלומו העתיק של האדם להגיע לגן העדן האבוד נוסך מלותיו של ג'ון מילטון (John Milton) :


“As one who long in populous city pent,
Where houses thick and severs the air,
Forth issuing on a summer’s morn to breathe
Among the pleasant village and farms.
Adjoin’d from each thing met conceives delight”.
[John Milton, Paradise Lost, VIII, l. 445.]


קנת קלארק (Keneth Clark) בספרו Landscape into Art מגדיר את מהותו של ציור הנוף במלים הבאות: "אנו מוקפים דברים שלא אנו יצרנו אותם, ואשר להם חיים ומבנה משלהם והשונים משלנו: עצים, פרחים, עשבים, נהרות, גבעות, עננים. במשך מאות בשנים הם מלאו אותנו סקרנות ויראה. היו אלה עצמים מהנים, ואנו יצרנו אותם מחדש בדמיוננו, כדי שישקפו את הלכי רוחנו והורגלנו לראות בהם מרכיבים של אותו רעיון שאנו קוראים לו טבע. ציור הנוף מסמן את השלבים בתפישתנו את הטבע".
יחסו של האדם לטבע שונה משכבה חברתית אחת לשניה ומאדם לאדם. הכל תלוי במידת הכרתו של האדם את הטבע והשתלטותו עליו. אי לכך, אפשר למצוא אצל סבטלנה לוקש כמו אצל ציירים אחרים תמונות נוף שונות ומגוונות כגון: ציורי נוף טראגיים והרואיים המעניקים תחושה של אימה ופחד ועד לתדהמה ולעומתם תמונות נוף מרגיעות ומרעיפות נחמה.
ציורי הנוף עברו גלגולים שונים בתקופות תרבות שונות. החל מהעת העתיקה בה הקשר עם הנוף היה ספונטני ובהמשך בימי הביניים הנוף היווה מקום מפחיד ומטיל אימה ובהמשך הרנסנס שראה בנוף זירה מטפורית לאדם ורק במאות ה- 17 וה- 18 חל המפנה ליצירת ציורי נוף אוטונומיים- בעיקר בארצות השפלה, אנגליה וצפון איטליה ובמיוחד ונציה, שם התפרסמו בציורי הנוף שלהם קרפצ'יו (Carpacio) , קמפניולה (Campagnola), ז'ורז'ונה (Giorgione) טיציאן (Tizian) . אולם עדיין האדם הוא זה שמכתיב את מעמדו של הנוף כשהוא משמש לו רק תפאורה או רקע סימבולי או אלגורי בלבד. במאה ה- 18 חלה תפנית: גוארדי (Guardi) וקנלטו (Canaletto)הפכו את הנוף ל'מראה נוף' (Veduta) בעלת אופי פנורמי רחב ונוכחות אוטונומית. הישגים אלה חדרו לאיטליה באמצעות ציורי הנוף מארצות השפלה. שם קיימת אף התחושה שהאדם נשלט על ידו לחלוטין. בציורי המאה
ה- 18 שוב הטבע יהיה משועבד לטעמו של האדם ורק בתפישה הרומנטית של המאה 19 יגמד הנוף את האדם ויעלה את מעמדו כנוף של שגב. סבטלנה לוקש היא ממשיכתה של כל אותן מגמות בציור שירשו את האידאולוגיה הרומנטית ואחר כך האימפרסיוניסטית.
כמו בציורי הנוף, כך בציורי הטבע הדומם סבטלנה לוקש ייחודית ביכולת טכנית וירטואוזית הבאה לידי ביטוי ברישום ובמציאת האיזון הטונאלי בין המראה בטבע לבין המראה בציורים, בין תאורה להצללה, בין מראה סטאטי לדינאמי. על אף ריצודי המכחול על פני שטח הנייר, החזות הכללית מורה על אפקטים פריזמטיים נקיים. איכויות הציורים מלהיבות את הצופה בהם, משום הסימולטניות בין הניגודים השונים, כמו תיאורי חלל עמוק בתוך ציור שטוח.
עינה הרגישה של סבטלנה לוקש יודעת לקלוט ולהסיר את המיותר מעל פני המסה המורכבת הנתונה; וברדוקציה מבוקרת היא מביאה לחיבורם המושלם של כל היסודות המרכיבים את הקומפוזיציה. שאיפתה העיקרית היא להגיע לחשיפת מציאות מהותית יותר מזו הנגלית על פני השטח.
בקומפוזיציות הנבנות על ידה בקפידה, כל אלמנט מטופל על פרטיו, המיותר מסולק, המשמעותי מודגש. היעדים ביצירות מכוונים להפיק רעיונות מנחים ולעורר אמוציות בצופים. הציורים יכולים להיקרא "פלנריסטיים", ועם זאת הם גדושים באינטנסיביות אמוציונלית ורומנטית. יש בהם מן החושניות הראשונית והאמוציונלית לצד התייחסויות אינטלקטואליות ואסתטיות.
עונות השנה צובעות בצבעיהן את העולם ואת מה שהוא מאכלס. עונת הקיץ השחונה נצבעת בצבעי זהב וחול, צבעי האביב מלבבים בירוקים ושלל צבעי קשת מרהיבים, עונת הסתיו והשלכת נצבעת בצבעי הזהוב-אדום ועונת גשמי החורף באפרוריות של הלחות התכולה כשהצורות מתערפלות בעקבות הגשמים והרוחות המנשבות. כל עונה ועונה מוצאת את ביטויה האומנותי בנופים מרהיבים של סבטלנה לוקש.
בציורי הפנים (האינטריורים) ובציורי הטבע הדומם מצליחה לוקש ליצור מטמורפוזה מופלאה בה הדומם קם לתחייה והופך למייצג את החי אף בעוצמה גדולה משל המראה החי עצמו.
אובייקטים- חפצים ודוממים סביבתיים מהווים עדות לקשר ההדוק והדינאמי בין בני האדם לסביבתם עד שמתרחשת הפליאה של חילופי תפקידים ביניהם או למיגרציה של דימויים ממקום אחד למשנהו.
נקודת התצפית אל הדומם נבחרת כך שהמראה יוכל להוביל את הצופה לכדי הלך רוח ספציפי- מסוים, שהוא מעבר למראה הנגלה עצמו.
הלבטים שבניצול החומר הם גם הלבטים של מאבק אישי אותו מנהלת סבטלנה לוקש בינה לבין גיא החזיון היצירתי. העולם סביבה עשוי תמיד אותה ממשות, אולם המראה חולף, לובש ופושט אינסוף צורות. מסיבה זו ציוריה נקשרים לאינספור צורות ריגוש וחוויות עבור הצופה שזוכה להתבונן בהם. החוויה משולה לחוויית תיאטרון, משום שהציורים הופכים לבימות בהן הנפשות הפועלות הם האובייקטים עצמם.
על אף שהדמות האנושית אינה מצויירת בציורי הטבע הדומם העדרו האנושי של האדם אינו מורגש, נהפוך הוא- האובייקטים משמשים לאדם שופר ומייצג . באמצעות האובייקטים לוקש מצליחה לחדור לעומק רב יותר של נבכי הנפש ובכך היא נותנת ביטוי לסיטואציות ולריגושים הנובעים מבעיות אנושיות גרידא. באורח פלא ה'דומם' הופך ל'חי' כשהציור ספוג בפיוטיות המעניקה חוויה אפופת קסם תקשורתי המתרחש בין הבריות.
ברוב ציורי הטבע הדומם מוזזת עמדת התצפית של המתבונן מההתמקדות שבמרכז התמונה להתפזרות אל מחוץ למסגרתה. קווים אלכסוניים לצד קווים ישרי- זווית חוצים כל אחד בתורם את מרכיבי האובייקטים הנעים והנייחים שבתמונה. יצירות אלה גולשות בהמשך אל תוך יצירות סימבוליות המבוססות על הסינסטזיה, שהיא תופעת חילופי תיפקוד של מדיה במערך של תרגום חוויות מתחום חושים אחד למשנהו. משם מתקבל גם הרושם של הצצה אל תוך עולמה הפנימי של סבטלנה לוקש- עולם קסום של אומנית, אשר יצרה לעצמה נציגים בדמותם של 'חפצים', 'עצמים' או דימויים מסתוריים אסוציאטיביים, סימבוליים ואינטואיטיביים. במיוחד בולטת הסדרה של הצמחייה הגדלה בעציצים והצמח Monstera Delisiosa שעליו דמויי התחרה יוצרים יחד עם הגבעול מעין תנועות ריקוד ז'סטיקולטיבית כמעט אנושית. על ידי הקפת חלק מהמקומות בהם מצויים העצמים, משיגה האומנית את אפקט הקוליסות של תפאורת התיאטרון. אלה בונות ותוחמות זירה בה מופיעים בהבלטה סימני ההיכר של הדראמה האנושית- האישית והקולקטיבית. ציורי הטבע הדומם של סבטלנה לוקש מהווים מצד אחד המשך למסורת האירופית, אולם שלא כדוגמתה, היא שואפת לארגן את העצמים ולהחיותם מחדש בהקשר קומפוזיציוני מכוון, כך, שמובלטים בהם מאפיינים תחביריים ומושגיים עם דגש על אופני התבוננות וביצוע. מאפיינים אלה , שלמרות היותם מטאפורות, הם מהפכניים ביחס לציורי 'הטבע הדומם' הנטורליסטיים המסורתיים של האסכולות הפלמיות מהמאות ה- 16 וה- 17 , או מציוריו של שארדן (Chardain) מהמאה ה- 18 וציורי הדומם של ראשית המאה ה- 19. לדעתה של סבטלנה לוקש, רק בעזרת כתם הצבע המתאים ובאמצעות הקו הנכון ניתן לבטא באמנות את איכותם של הגופים הרוחניים המסתתרים מאחורי הגופים הגשמיים.
הצבע הוא תוצר אינדבידואלי רגעי , כפי זה בא לידי ביטוי בציוריו של וון גוך, (Van Gogh) הוא גם אינו סמל של אור אחר, מיסטי, כפי שטוענים הסימבוליסטים. הוא אינו גם ביטוי לתחושה של שלווה הרמונית, כביצירותיו של מאטיס (Matisse) , אלא הוא כולל את כל המרכיבים האלה גם יחד ויותר מכך- הצבע הוא קיום רוחני ממשי, המצוי בתול עולם החומר המתכלה והמותי. נוכחות רוחנית זו בעולם הגשמי היא שמובילה את הצופה ואת התרבות לדרגת השגב המצופה. האמנות המודרנית נותנת לגיטימציה למעברים בין שני כיווני ההתייחסות- הסובייקטיבי והאובייקטיבי. לגיטימציה זו מאפשרת לסבטלנה לוקש להעלות מתוך המגע עם האובייקטים החומריים את הצבעוניות האקספרסיבית היוצרת במקומם את הסובייקט החלופי, את האווירה הרוחנית. נהייתה של סבטלנה לוקש אחר הממד המטאפיזי נקשרת לאמירתו של קנדינסקי
(Kandinsky) כי ציור טוב, ואין זה משנה עם הוא מופשט או פיגורטיבי, הוא ציור המכיל חיים פנימיים בתוכו עד כי מות לבושו החיצון הוא רק חשיפתו לעיני הנפש.
בציוריה של סבטלנה לוקש יהיו אלה ציורי דמויות, ציורי נוף או ציורי טבע דומם, יוצרת סבטלנה לוקש דיאלוג לא רק עם המקדמים התרבותיים שבמסורות האומנותיות, אלא בעיקר עם עצמה ואצל עצמה- דיאלוג של מאווים עם אקטואליה סביבתית ואנושית.

ד"ר מרים אור
מרצה, היסטוריונית וחוקרת אומנות.
Return to the English Article